העסקת עובדים זרים בחקלאות בישראל אינה מתבצעת באופן חופשי, אלא במסגרת שיטת מכסות ממשלתית. מטרת השיטה היא לאזן בין צורכי החקלאות, שיקולי תעסוקה מקומיים, רגולציה ובקרה על היקף העובדים הזרים במשק.
המכסות נקבעות על ידי המדינה, בשילוב של כמה גורמים:
המכסה הארצית מחולקת בהמשך למכסות אזוריות וענפיות, ובהתאם לכך מחולקים היתרי העסקה לחקלאים.
חקלאי נדרש להגיש בקשה להיתר העסקת עובדים זרים, הכוללת מידע על:
המדינה בוחנת את הבקשה מול הקריטריונים הקבועים, ומאשרת מכסה בהתאם. בפועל, לא תמיד מתקבלת כל הכמות המבוקשת, ולעיתים האישור חלקי בלבד.
כאן מתגלים הפערים המשמעותיים של שיטת המכסות.
חקלאים גדולים, קיבוצים ותאגידים חקלאיים:
לעומתם, חקלאים קטנים ובינוניים:
כאשר מכסה מתעכבת או מצטמצמת, חקלאי קטן עלול להישאר ללא פתרון חלופי, בעוד שגוף גדול יכול לבצע התאמות פנימיות.
שיטת המכסות יוצרת מציאות שבה כוח אדם אינו משאב זמין באופן מיידי, אלא כזה שדורש תכנון, ניהול וליווי מקצועי. חקלאים שמכירים את המערכת, פועלים מראש ועובדים עם גורמים מנוסים – מצליחים לצמצם סיכונים ולשמור על רציפות עבודה.
בסופו של דבר, המכסה אינה רק מספר - אלא כלי ניהולי שיכול להוות יתרון או חסם, תלוי באופן שבו משתמשים בו.
