במשך שנים רבות התבסס שוק העבודה החקלאי בישראל על שילוב של עובדים מקומיים, עובדים פלסטינים משטחי יהודה ושומרון ורצועת עזה, ועובדים זרים. השילוב הזה יצר איזון תפעולי שאפשר לחקלאות הישראלית לפעול ברציפות, גם בעונות שיא עתירות עבודה.
הטלת סגרים והגבלות תנועה על שטחי איו״ש ועזה, במיוחד בתקופות של הסלמה ביטחונית, שינתה את האיזון הזה באופן חד. חקלאים רבים, שהיו רגילים להסתמך על כוח עבודה פלסטיני יומי או עונתי, מצאו את עצמם בתוך זמן קצר ללא מענה מספק לצורכי העבודה הבסיסיים של המשק.
ההשפעה המיידית הייתה העמקת המחסור בכוח אדם. עבודות כמו קטיף, שתילה, גיזום ואריזה אינן סובלות דחייה ממושכת, והיעדר עובדים בזמן הנכון גורר פגיעה ישירה בתוצרת ובהכנסות. במציאות הזו, הביקוש לעובדים זרים בחקלאות עלה בצורה חדה.
עם זאת, עובדים זרים אינם “פתרון מיידי”. הבאתם לישראל מחייבת תהליכים מוסדרים של רישוי, ויזות, הסכמים בין־מדינתיים והיערכות לוגיסטית. כאשר הסגר הוטל בפתאומיות, נוצר פער בין הצורך המיידי בשטח לבין קצב הגיוס וההגעה בפועל של עובדים זרים חדשים.
המצב גם חידד תובנה חשובה בענף: תלות בכוח עבודה שאינו יציב גיאו־פוליטית מהווה סיכון תפעולי. יותר ויותר משקים החלו להבין שעבודה עם עובדים זרים במסגרת חוקית, מוסדרת וארוכת טווח, מספקת רמת יציבות גבוהה יותר – גם אם העלות הניהולית הראשונית גבוהה יותר.
בסיכומו של דבר, הסגר על שטחי איו״ש ועזה לא רק יצר מחסור זמני בכוח אדם, אלא האיץ שינוי מבני בשוק העבודה החקלאי בישראל. עובדים זרים הפכו מגורם משלים לרכיב מרכזי בתכנון כוח האדם של משקים רבים, והניהול המקצועי שלהם הפך לאחד המפתחות המרכזיים להמשכיות ולחוסן של החקלאות הישראלית.
